Let me go through and explain some of the things I do when I give a lecture, what are the key things I have in mind.
I always like to start off with a humorous note or a story or a joke, all of which is related to the themes that I am going to cover, the point I want to make. That’s the first thing I do.
The second thing I do, because I always want to engage the audience I never speak with notes. I want to be looking at the audience, I want them to see what I am doing, but I also want to see how they are reacting.
When you are talking to a large audience–and frequently I do speak to a large audiences–you don’t want to lose them, you want to know that what you are talking and saying is something that they are getting, and that they are following, and that they are interested [in]. I like to be looking at them because I judge that.
Often times again, I will have multiple points and themes in mind that I want to make, but sometimes I will go on longer in one area than I might have planned, often times when I talk about the Middle East, maybe I'll want to be talking about one of the conflicts in the area, but I may go on longer because I see that I have an audience that is completely engaged. You can't get that same sense unless you are also looking at them at the same time.
Here again, if you are giving a long talk on a technical issue, I think another element that's important to keep in mind is find ways to break up your talk. By that I mean intersperse a story, or what I like to do is, I like to pose questions to the audience, and it doesn't matter how large the audience is, I like to be in a position where the audience is being engaged because I am asking them things. I often joke that when I pose a question to the audience the one thing they can count on is that I know the answer. Any question I pose, I know the answer. Maybe I don't always know the answers to the questions they pose to me, but they will be more engaged and they will follow more closely what I doing if I am in a sense challenging them, if I am asking them, if I am provoking them. I want to draw them in, and I want them to stay interested.
Once a person who had been a long-time public speaker once said to me: The longer you speak, the more technical it is, if you don't break it up, you're going to lose your audience in part, just because there is a limit in terms of the attention span. And he said the example of that is you'll see and begin to hear people cough in the audience, and it is almost a involuntary reflex. They don't really need to cough, but it's a sign that they are beginning to lose focus or attention.So breaking up the thrust of what you are saying by interspersing a story or in my case posing a question, I find often works very well.
Another element of what I do is – I don't like to stand behind a podium. I like to be able to walk and talk. The audience is again more engaged. They are following you, they looking at you, and you are more informal. The more informal you can make a talk, the better it is. People are always going to be responsive if it appears that you are engaging in a conversation with them, not lecturing them. So that too is one of the key elements for me.
I may cover lots of different points and themes, but I always wrap up what I am saying. I always do that by in a sense drawing everything to a conclusion. I want the audience at the end of a talk to see and to understand unmistakably that there was one central point to what I had to say. So even if there is a variety of different strands that I am conveying, the thing that I do always is to draw it altogether in a conclusion that makes sense of why I gave the talk I did.
Anyway, I hope it is helpful to you, and now I am going to release and sent this.
הייתי רוצה לעבור על כמה מהדברים שאני עושה כאשר אני נותן הרצאה ולהסביר; מה הדברים העיקריים שאני חושב עליהם.
אני תמיד מעוניין להתחיל עם איזו הערה הומוריסטית או עם סיפור או בדיחה, שמתקשרים כולם לנושאים שאני רוצה לכסות, לעניין שאני רוצה להבהיר. זה הדבר הראשון שאני עושה.
הדבר השני שאני עושה הוא – משום שאני תמיד רוצה לערב את הקהל, אני לעולם לא קורא מתוך דפים. אני רוצה להתבונן בקהל, אני רוצה שהם יראו מה אני עושה, אבל אני גם רוצה לראות איך הם מגיבים.
כשאתה מדבר לקהל גדול – ואני לעתים קרובות מדבר לקהלים גדולים – אתה לא רוצה לאבד אותם. אתה רוצה לדעת שהם קולטים את מה שאתה אומר, שהם עוקבים, שהם מתעניינים בזה. אני רוצה להתבונן בהם, משום שאני בודק ומעריך את זה.
לעתים קרובות יש לי הרבה נושאים שאני רוצה לדבר עליהם והרבה נקודות שאני רוצה להבהיר, אבל לפעמים אני ממשיך ומאריך בתחום אחד יותר ממה שתכננתי. לעתים קרובות כשאני מדבר על המזרח התיכון, אולי רציתי לדבר רק על אחד מהקונפליקטים באזור, אבל אז אולי אאריך ואוסיף עוד, מפני שאני רואה שהקהל שלי לגמרי מעורב. אתה לא יכול להרגיש את זה אלא אם אתה מתבונן בקהל שלך בזמן שאתה מדבר.
אם אתה נותן הרצאה ארוכה ואם הנושא טכני, אני חושב שיש עוד מרכיב שחשוב לזכור, והוא למצוא דרכים לשבור את הרצאה על ידי הכנסת סיפור בין הדברים או – מה שאני אוהב לעשות – הוא לשאול את הקהל שאלה, ואין זה משנה מה גודל הקהל. אני רוצה להיות במצב שבו הקהל מעורב בעקבות השאלה ששאלתי. אני לפעמים אומר בבדיחות הדעת שכאשר אני שואל את הקהל שאלה, הם יכולים להיות בטוחים בדבר אחד, והוא שאני יודע מה התשובה. כל שאלה שאני שואל, אני יודע מה התשובה. אולי אני לא יודע לענות על השאלות שהם ישאלו אותי, אבל הם יהיו יותר מעורבים והם יעקבו במידה רבה יותר אחרי מה שאני עושה, אם אני מאתגר אותם, אם אני שואל אותם, אם אני מגרה ומעורר אותם. אני רוצה למשוך אותם, לשאוב אותם, ואני רוצה שהם ימשיכו להתעניין.
פעם אמר לי מישהו שהיה בעל ניסיון רב בדיבור לפני קהל: ככל שאתה מדבר זמן רב יותר, וככל שההרצאה טכנית יותר, אם אתה לא שובר את זה, אתה תאבד במידה מסוימת את הקהל שלך, רק משום שקיימת מגבלה במונחים של יכולת משך תשומת הלב. והוא אמר שהסימן לכך הוא שאתה תראה ותתחיל לשמוע אנשים בקהל משתעלים. זה כמעט רפלקס לא רצוני. אין להם באמת צורך להשתעל, אלא זה סימן שהם מתחילים לאבד פוקוס או תשומת לב.
אם כך שבירת הנקודה המרכזית של מה שאתה מדבר עליו על ידי הכנסת סיפור בין הדברים – או במקרה שלי שאילת שאלה – אני מוצא שזה בדרך כלל עובד יפה מאוד.
עוד דבר שאני עושה הוא – אני לא אוהב לעמוד מאחורי הפודיום. אני רוצה להיות מסוגל להלך ולדבר. הקהל במקרה זה הוא, שוב, יותר מעורב. הם עוקבים אחריך, הם מתבוננים בך, ואתה יותר בלתי-פורמלי. ככל שאתה יכול לעשות את ההרצאה לפורמלית פחות, כך טוב יותר. אנשים תמיד יהיו נענים ומגיבים יותר אם נראה שאתה יותר משוחח אתם מאשר מרצה להם. כך שגם זה הוא אחד ממרכיבי המפתח בשבילי.
אני יכול לכסות בהרצאה הרבה נקודות ונושאים, אבל אני תמיד אורז בסוף את כל מה שאני אומר. אני עושה זאת בכך שאני באיזשהו מובן אוסף את הכול לידי מסקנה. אני רוצה שהקהל בסוף ההרצאה יבין בלי שום טעות, שהייתה נקודה אחת מרכזית במה שהיה לי לומר. לכן גם אם יש מגוון של חוטים וכיוונים שהעברתי בהרצאה, הדבר שאני עושה תמיד הוא לאסוף הכול יחד כדי להגיע למסקנה הגיונית ומובנת, שתיתן תשובה לשאלה למה נתתי את ההרצאה. זהו, אני מקווה שזה עוזר לך, וכעת אשחרר [את ההקלטה/את האצבע] ואשלח את זה.
תרגמה: ד"ר אסיה שרון